מה מעלה לכם בראש הביטוי שירה בציבור? שורות-שורות של בני אדם, שראשיהם נעוצים בתוך שירונים מודפסים? ערב-רב של המון גועש, מקפץ לקול המנגינה ושואג רסיסי מילים מזדמנות? שילוב של מחיאות כפיים מאולצות עם רבע של רבע עוף על הצלחת ופה מלא ברבע השני? טרטור של מכונת הסרטה נושנה, עם דמויות שחור-לבן מרצדות מסביב למדורת פלמ"ח נשכחת? שירה בציבור היא, בעיניי, גם וגם וגם וגם ועוד אינספור אסוציאציות, זיכרונות, מראות וקולות, שכולם ביחד משלימים את תמונת הפאזל הייחודית שהיא אנחנו - הישראלים.
אם תרצו, הביטוי שירה בציבור הוא כמו קרובו המיתולוגי, הביטוי ציונות. גם זה וגם זה הם חלק בלתי נפרד מהחיבור שלנו אל המקום הזה (מדינת ישראל, כמובן...). גם זה וגם זה, ניצבו בשכבר הימים בחזית ההוויה של שיבת ציון והתחדשות השפה העברית (כן, כן, היום זה נשמע כמו פרק מאובק מתוך שיעור משמים בתולדות עם ישראל, אבל רק לפני פחות ממאה שנה היו שתיהן - גם הציונות וגם השירה בציבור סטארט-אפ חברתי-מדיני ייחודי ומלהיב). גם זה וגם זה, עברו תהליך מחפיר של פיחות, הדחקה והרחקה, עד כדי צורך תמידי בהתנצלות או שימוש בביטויים חלופיים כדי לבטא את מהותם של הדברים ברוח הזמן או הטרנד העכשווי.
ובעיניי, שירה בציבור וציונות הן לא רק קרובות משפחה רוחניות, אלא הן שתי ישויות השואבות כוח זו מזו, משלימות זו את זו, ומעניקות לנו, לכולנו, חלק חשוב ועמוק משורש קיומנו כאן.
שירה בציבור הייתה חלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני. היא זו שנתנה את הביטוי המילולי והמוסיקלי לשיבת ציון, היא זו שהקנתה לבוש שירי למעשה בניית הארץ. היא זו שהדהדה עם הלמות המכושים של סוללי הכבישים ועם אנקת השרירים הדואבים של מייבשי הביצות. היא שהפכה את הצעירות והצעירים שהלכו להם מביתם וממולדתם אל ארץ אבותיהם המיתולוגית, לחברה אחת, לעם, לציבור מלוכד במחנה עמל אחד.
לא בכדי איבדו שתיהן גובה, הציונות מחד והשירה בציבור מאידך, ככל שהפכנו לחברה אישית, מטריאליסטית והישגית. כשהפרט הוא העיקר ועגל הזהב החדש הוא הכסף - הופכת הציבוריות לנטל והציבור לאנכרוניזם רעיוני. הקיבוץ מתפרק. תנועת הנוער מתאיידת. הערבות ההדדית נעלמת. כל אחד לעצמו. כל אחד לביתו. את מקומה של הציונות תופסת הכמיהה לדרכון של האיחוד האירופי, ואת מקומה של השירה בציבור לוקחת בהליכה שירת הפרט. וחבל. חבל מאוד.
שורו, הביטו וראו: שירה בציבור הייתה חלק בלתי נפרד מכולנו, והיום אנחנו חייבים אותה לעצמנו - אותה כפי שהייתה, עם המילים, האידיאולוגיה, הלהט הרעיוני, החזון. אנחנו חייבים שירה בציבור שורשית, נוסטלגית ומחזקת, כדי להתאחד ולהתלכד מחדש סביב מדורת השבט. כדי למצוא את עצמנו בים הפרטים האובדים סביבנו.
באופן אישי, אחרי מפגש של שירה בציבור עם שירים מלאי-טעם של פעם (אוקי...אוקי... וגם עם נגיעות רכות בשירים מעוררי השראה של היום. יש גם כאלה, אבל צריך להתאמץ הרבה יותר כדי למצוא...), אני מרגישה איך אני מעמיקה שורש ומתמלאת בכוחות חדשים להתמודד עם המציאות.
זה מה שהרגשתי לאחר בילוי מלא השראה בערב שירה בציבור עם גדי רוה - איש שירות הביטחון לשעבר, שהחליט להגשים חלום נעורים והיום הוא מוביל ערבי שירה בציבור בכל רחבי הארץ. השירים נבחרו בקפידה. השירה זרמה בכיף. ובסיומו של ערב הרגשתי, כי באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל...
עידית נעמן - כתיבה שיווקית
